אזור הנוחות

בחברה שבה ההיררכיה בין ילדים ומבוגרים מוטמעת היטב: בתוך התא המשפחתי, בבתי הספר ובמרחב הציבורי בכלל - שלילת חופש הבחירה מהילדים נראית לכולנו טבעית והגיונית ולכן, כל סטייה מהנורמה מצריכה מאיתנו שינוי מהותי ויציאה מאזור הנוחות.

אנחנו חיים בעולם של מבוגרים. ככה גדלנו כילדים וכך אנחנו מתנהלים כאנשים בוגרים. זהו עולם שהנחת המוצא שלו היא שילדים לא יודעים מה הם צריכים. ילדים לא יכולים לתכנן את עתידם. ילדים לא מסוגלים לחשוב על השלכות ארוכות טווח. ילדים חייבים מבוגר אחראי שישמור עליהם, יאמר להם, ינחה אותם…

ובו בזמן אנחנו חיים בעולם של אי וודאות. עולם שבו העתיד אינו ברור. השינויים הטכנולוגיים מהירים כל כך שאין לנו שום יכולת לדעת כיצד יראה עולם התעסוקה, עולם האקדמיה או תרבות הפנאי בעוד 10 שנים, ובטח שלא בעוד 15 או 20 שנה.

ממה נובע, אם כן, הביטחון העצום שלנו שאנחנו יודעים מה טוב עבור הילדים שלנו? יודעים עד כדי כך שאנחנו מוכנים לשלול מהם בהזדמנויות רבות כל כך את זכות הבחירה ולהחליט עבורם?

לדעתי לא מדובר בביטחון. בדיוק להיפך - מדובר בניסיון שלנו, המבוגרים, להיאחז בכוח בדבר האחרון בחיים שלנו שעליו אנחנו מסוגלים לשלוט. להיאחז באי אחרון של ודאות ושפיות בעולם כאוטי. אנחנו מוכרים לעצמנו אשליה על פיה - אם אנחנו נהיה אחראים על בחירות ילדינו, עתידם יהיה מובטח וברור יותר (כי הרי ברור שניסיון החיים שלנו נותן לנו את הכלים לחזות את העתיד). אשליה זו מהווה עבורנו אזור נוחות.

ממקום מושבנו באזור הנוחות הזה, הגבול בין החלטות הנדרשות לנו על מנת להבטיח את ביטחונם ובריאותם המיידיים של ילדינו, לבין החלטות שאנו מקבלים עבור הילדים בשם "הבטחת עתידם" מטשטש.

על מנת להקל על היציאה מאזור הנוחות, אנסה להתמקד בכמה נקודות המבטלות, לדעתי, את ההגיון באשליה הזו:

בעולם המשתנה במהירות אדירה, המיומנויות החשובות ביותר הן עצמאות, גמישות מחשבתית, יצירתיות, יוזמה ויכולת למידה עצמאית. אלו הן מיומנויות נרכשות וניתן לפתח אותן ולהתאמן בשימוש בהן. זוהי בעצם הדרך היחידה ללמוד אותן. כאשר אנחנו שוללים מהילדים שלנו את האפשרות להתנסות ולפתח את המיומנויות הללו, אנחנו בעצם שוללים מהם את הכלים החשובים ביותר עבור עתידם. המפתח ללמידה הוא כוחות פנימיים. אדם שמאמין בעצמו ובטוח במקומו בתוך המעגלים החברתיים השונים אליהם הוא שייך, לא יחשוש להתנסות בדברים חדשים, לחקור, לבדוק והכי חשוב - לטעות. כדי שהילדים שלנו ירוויחו את הכוחות הנדרשים כדי להניע את התהליכים הללו עלינו לעשות שני דברים מרכזיים: לסמוך עליהם ולאפשר להם.

אחד הנושאים שמטרידים אותנו, המבוגרים, בנוגע לילדינו הוא יכולתם לקחת אחריות. היכולת שלהם ליזום, להוביל ולנהל תהליכים, אישיים או קבוצתיים, קצרי טווח או ארוכים. גם יכולת זו היא יכולת נרכשת שניתן להתאמן בה ולפתח אותה. וגם כאן, המפתח הוא איפשור. ההבנה החשובה שאי אפשר ללמוד לקחת אחריות ללא הזדמנות לקחת אותה - זוהי הנקודה המרכזית בדרך לשחרור הנדרש מאיתנו, המבוגרים, כדי לאפשר זאת. אחד המכשולים הקשים ביותר העומדים בפנינו בדרך ליציאה מאזור הנוחות, הוא הניסיון לשלוט בתוצאות התהליכים. הרצון שהדברים יהיו "מושלמים", נטולי טעויות, בדיוק כפי שתכננו - בלי ללכלך את הידיים, בלי לצאת מהקווים, בלי לשבור שום דבר, מסודר, נקי, ישר…

הטרגדיה הגדולה היא שאנחנו לא שמים לב שכאשר אנחנו מקדשים את התוצאה, הדרך להגיע אליה משתנה בהתאם. סדרי העדיפויות, חלוקת התפקידים, מתודות, מרווח הטעות, פתיחות למגוון דעות וסבלנות לשיחה ודיון.

מארבע הנקודות האלה בלבד (ויש עוד רבות) ניתן לראות שאין כל הגיון בשימור רציונל של שליטה, התערבות ושלילת חופש הבחירה. ההיפך הוא הנכון - פיתוח גישה של איפשור, העברת האחריות, אמון, בחירה וגמישות מחשבתית זו הדרך להעניק לילדינו את הכלים להתמודדות עם האתגרים איתם הם צפויים להתמודד בעתיד הקרוב והרחוק. גישה זו הגיונית להורות, למערכות חינוכיות ובעצם לכל מפגש בין מבוגרים וילדים.

שירו של ח'ליל ג'ובראן, "הילדים", מהווה בפשטותו את הפתח הנחוץ מצד המבוגרים, כדי לאפשר לילדים ללמוד בעצמם:

יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם

כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:

בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,

חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.

תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,

כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.

גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם

כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר-

שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.

אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,

כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל