מציאות מדומה
בסרט 'המטריקס' (The Matrix) הדמות המרכזית, ניו, מגיע בשלב מסויים לביתה של האורקל (הנביאה). בחדר ההמתנה הוא פוגש דמויות מעניינות ואחת מהן היא ילד שיושב על הרצפה ומכופף כפות בכוח המחשבה. כאשר ניו מנסה לעשות זאת ונכשל הילד אומר לו: "אל תנסה לכופף את הכף. זה בלתי אפשרי. במקום רק נסה להבין את האמת - אין באמת כף".
את הסצנה הזו ניתן להבין ולפרש בדרכים שונות ומגוונות. היא קפצה לי לראש באמצע שיחה שהייתה לי עם הורים של אחד הילדים בבית החינוך שבו אני עובד (בית חינוך דמוקרטי). הוריו של הילד (בכיתה ג') אמרו שכיוון שהם מרגישים שהבן שלהם "מעט איטי" בקצב התקדמותו הם עובדים איתו בבית, "כדי לצמצם את הפער". הם ביקשו ממני עצה כיצד כדאי לעשות זאת ועדכון על מה החומר הלימודי שהילד "צריך" לדעת. התשובה שקפצה לי לראש היא שקודם כל ינסו להבין שאין באמת פער.
אקפוץ חזרה לסרט - לשני האנשים שיכול להיות שלא מכירים את הסרט אספר (מיד לאחר שאשלח אותם במהירות להשלים את החומר!!) שמתוארת בו מציאות בה כל מה שאנחנו מכירים אינו אלא תוכנת מחשב (מטריקס) שקיימת באיזושהי מציאות מדומה קולקטיבית שיצר מחשב-על, כדי לשלוט בבני האדם. הילד שניו פוגש בעצם אומר לו שכדי לכופף את הכף הוא חייב להבין את המציאות שבה הכף אינה אמיתית אלא תוצר של תוכנת מחשב.
בהקבלה לסרט, בסיפור של שיחתי עם ההורים, אני טוען שה"פער" הזה הוא בעצם הכף. הוא תוצר של איזושהי מציאות מומצאת\מדומיינת\מדומה שבה יש קו התפתחות לימודי אחיד, שקצב ההתקדמות בו קבוע מראש, ולכן כל מי שלא עומד בקצב הזה "פותח פער". אם נצליח להבין שהמציאות הזו אינה אמת אובייקטיבית, נוכל בעצם "לכופף את הכף" - להיפתח לתפיסות חינוכיות המאפשרות למידה ללא אותו קו אחיד.
דרך הסצנה והסיטואציה הייתי רוצה לנסות לבנות מציאות מקבילה שדרכה ניתן יהיה להתחיל ולצעוד במסע הלימודי אל עבר יצירת מגוון חינוכי אמיתי. אך ראשית חשוב לי להדגיש את המובן מאליו: למרות ההקבלה לרעיונות מסוימים מהסרט, חשוב לנתק את ההקבלה מהתוכן - אין בסיפורנו "טובים" ו"רעים". אין כוונות זדון של ניצול ושיעבוד. מטרת ההקבלה בין הסיפורים היא הצעה לתרגיל מחשבתי ותו לא. ולאחר שהסרנו את זה מהשולחן אפשר להתחיל.
נתחיל, אם כן, בשלוש הנחות עבודה (ניתן לא להסכים איתן אבל חשוב להבין את חשיבותן ליצירת המציאות המקבילה):
ההגדרות על פיהן מערכת החינוך המסורתית עובדת כיום הן הגדרות סובייקטיביות שלה, כאשר היא מנסה לכפות מצב שבו הן נכונות אובייקטיבית לכולי-עלמא: חינוך, למידה, בית ספר, הערכה, הצלחה וכו' הם כולם מושגים שיש יותר מדרך אחת לפרש אותם.
המבנה של מערכת החינוך - מה תפקידה של מערכת החינוך? מהו בי"ס? מהי מערכת היחסים בין מורה לתלמיד? כיצד מעריכים תהליכי למידה? ועוד - הוא נגזרת של אותן הגדרות שציינתי בסעיף 1. כל עוד ההגדרות לא משתנות, המבנה ישאר אותו דבר (גם אם הוא יוכל לנוע ימינה או שמאלה בתוך הגבולות שההגדרות הללו יוצרות). רק ברגע שנשנה את ההגדרות, "חוקי המשחק" ישתנו על מנת ליצור מציאות חדשה.
מדדים כמו "הצלחה בחיים", "אושר", "מגוון תחומי ידע ועניין", "מוכנות לחיים" וכן הלאה גם הם מדדים סובייקטיביים. בנוסף לכך, המדדים הללו תלויים במגוון משתנים, את חלקם אנחנו עדיין לא יודעים (כי העתיד לא ידוע ומשתנה במהירות) וברובם אנחנו לא שולטים.
על חופש והגדרה מייצרת מציאות
מה עשו בעצם המכונות בסרט?
על מנת לשמור על בני האדם כנועים, הן יצרו מציאות מדומה, עם חוקים מאוד ברורים, וסוכנים שתפקידם הוא למצוא ו"לשים במקום" את אלה שמורדים במציאות הזו. רוב בני האדם מקבלים את המציאות הזו כיוון שאינם מודעים לקיומה של מציאות אחרת.
בסצנה שבה מורפיוס נותן לניו את הבחירה בין הגלולה הכחולה לאדומה, הוא נותן לו בעצם הזדמנות לבחור בין האפשרות של חשיפה למציאות אחרת לבין הישארות במציאות הנוכחית.
חשוב לציין שכדי להישאר במציאות הנוכחית מורפיוס מציע לניו גלולה שתמחק לו את הזיכרון של קיומה של מציאות נפרדת. מדוע צריך למחוק לניו את הזיכרון כדי שיוכל להישאר?
הנחת המוצא של מורפיוס היא שלא ניתן להישאר כנוע למציאות המדומה ברגע שמגלים על קיומה של מציאות אחרת. האופי של בני האדם לא מאפשר להם להישאר כנועים כאשר שוללים מהם את אפשרות הבחירה. גם אם האפשרות הנוספת נוחה הרבה פחות.
מהי, אם כן, ההקבלה למערכת החינוך?
הכל מתחיל מהמושג חופש.
ההנחה של מורפיוס שטבע האדם הוא לרצות להיות חופשי חשובה מאוד לדיון. מהו בעצם החופש? החופש הוא מגוון, אפשרויות, בחירה. כאשר אני כולא אדם אני בעצם מצמצם לו את אפשרויות הבחירה. במדינה טוטליטרית מגוון אפשרויות הבחירה של האזרחים מצטמצם. כאשר המכונות בסרט מונעות מבני האדם את האפשרות לדעת שקיימת מציאות אחרת, הן מצמצמות להם את האפשרות לבחור. אם ננסה לזקק לכדי נקודה אחת את היתרון המשמעותי ביותר שהדמוקרטיה נותנת ל"אזרח הקטן", אציע כאפשרות את החופש לבחור כיצד יראו חייו.
החופש שהחינוך הייחודי בכלל, והחינוך הדמוקרטי בפרט, מציעים נובע קודם כל משינוי ההגדרות עליו דיברנו בהתחלה. השינוי הזה מאפשר לפני הכל יצירה של מציאות נוספת. לכל הפחות מה שעשינו זה הרחבת מגוון האפשרויות ומכאן, הרחבת חופש הבחירה.
אבל זה לא מספיק. כי מה ישכנע אותנו לעזוב מציאות שאנחנו מכירים, גם אם אנחנו מבינים שהיא לא מוצלחת במיוחד, וללכת אל עבר מציאות חדשה ולא נודעת? מה ישכנע אותנו להחליף מצב של "רע מוכר" במצב של חוסר ודאות? אחת הדרכים היא להכיר בעובדה שאותו "רע מוכר" בעצם לא באמת כזה מוכר...
בואו נבדוק לרגע ממה אותו "רע מוכר" מורכב. מה מרכיב את אותה מציאות כביכול אובייקטיבית שאנחנו קוראים לה "מערכת החינוך המסורתית":
קבוצות למידה חד גיליות.
יצירת סרגל התקדמות אחיד וקבוע לאותה קבוצת גיל בכל תחום למידה.
שימוש בכלי מדידה מרכזי אחד כדי למדוד את ההתקדמות של הלומדים ואת איכות הלמידה.
יצירת מערכת סמכותנית - היררכית שבה יחסי הכוחות בין המבוגרים לילדים מבוססת על כוחנות חד צדדית.
ביסוס מעמדו של אדם אחד בקבוצת הלימוד כמקור ידע כמעט אבסולוטי שקשה מאוד לערער עליו.
יצירת מערכת שבמבחן התוצאה - רוב מוחלט של "משתמשיה" מרגישים כי נכפה עליהם להיות חלק ממנה.
הגדרת שני פרמטרים מרכזיים - מבחני בגרות והכנה ללימודים אקדמיים - כמטרות מרכזיות של המערכת ומדדי ההצלחה
ואלו רק חלק מהרבה אמיתות אבסולוטיות שלמדנו להכיר במהלך השנים. בהסתכלות ראשונית, כנקודת מוצא לדיון שלנו, ניתן לחלוק על כך שנקודות אלה הן אמת אבסולוטית. לכל הפחות ניתן להסכים שעל יעילותה של כל אחת מהנקודות הללו ניתן לערער. אז אם ה"רע המוכר" אינו כל כך מוחלט וחד משמעי כפי שחשבנו, מה מונע מאיתנו לקחת את הגלולה האדומה שתפתח לנו את הדרך להכרות עם מציאויות מקבילות? מדוע שלא נקבל את העובדה שהמציאות האובייקטיבית והחד משמעית אותה למדנו להכיר אינה אלא אחת ממגוון של אפשרויות סובייקטיביות אשר מאפשרות לנו את החופש לבחור?
אבל לבחור מה? מה מייצר מציאות חדשה? מהן אבני היסוד שלה?
כאן עלינו להשתמש בשתי טכניקות בסיסיות בתהליכי חקר ולמידה - הטלת ספק ושאילת שאלות.
למה הכוונה?
אחת השאלות הראשונות שניו שואל את מורפיוס לאחר "שחרורו" מכבלי המטריקס היא "מדוע העיניים שלי כואבות?". תשובתו של מורפיוס היא "כי מעולם לא השתמשת בהן".
הקשר לענייננו הוא שזה בדיוק מה שלקיחת אקסיומות מסוימות כמובנות מאליהן עושה ליכולתנו להטיל בהן ספק. אנחנו פשוט שוכחים איך להשתמש בה. "מהו חינוך ולמה צריך אותו?", "האם באמת צריך בית ספר ואם כן, מה תפקידו?", "האם מדידה והשוואה הן חלקים אינטגרלים מתהליך למידה?", "בשביל מה צריך מורים? מה טיבה של מערכת היחסים ביניהם לבין הלומדים?" - שאלות כאלה לא נשאלות כלל וכדי להתחיל לשאול אותן עלינו לעבור תהליך שמזכיר את הלמידה של ניו להשתמש שוב בעיניו.
מהן התשובות שנגלה? למען האמת, בשלב זה התשובות פחות חשובות. עצם ה"שחרור" מהכבלים ושאילת השאלות הם צעדים משמעותיים שהתוצאה שלהם תהיה, בכל מקרה, יצירת מציאות חדשה אחת לפחות. ובסופו של דבר, זו המטרה, לא?