בארץ יש ספורט לאומי חדש – התנגחות במערכת החינוך.
המורים על הפנים, הכיתות עמוסות, שיעורי הבית, המבחנים, תכנית הלימודים לא מעודכנת, דרכי הלמידה מיושנות... והחופשות? שלא נתחיל לדבר על החופשות!
אבל אם נחשוב על זה לרגע, כל חברה, מפעל או חנות שהיו כלפיהם כל כך הרבה טענות היו נסגרים כבר מזמן. או לפחות מתייעלים. כוחות השוק עושים את זה. אז למה במערכת החינוך זה לא עובד ככה?
בוודאי תאמרו: אנחנו לקוחות שבויים. וזה נכון, אבל לא מהסיבה הברורה. כי לדעתי, מה שהופך אותנו לשבויים הוא לא חוק חינוך חובה המיושן והדרקוני. אנחנו שבויים של עצמנו.... של התפיסות והמוסכמות שלנו. ולכן, הדרך לשינוי מהותי במערכת החינוך מתחיל בבחינה מחודשת שלנו, ההורים, את המוסכמות והתפיסות שלנו על חינוך בכלל ועל המערכת בפרט.
פרדיגמה 1 – "אין מה לעשות"!!
בואו נסקור לרגע את התהליך של זוג הורים ממוצע לבחירת בייביסיטר:
המלצות (אבל חייבים שהן יהיו מגורם מוסמך), שיחה ראשונית עם המועמד/ת, התנסות לבחינת החיבור בין הנסיך/ה לבין המתלמד/ת ו....יוצאים לדרך. אבל אם נשמע מיורש/ת העצר תלונה כזו או אחרת, או – חלילה – הלקוח/ה לא מעוניין/ת בהמשך ההתקשרות עם נותן/ת השירות.... או אז, בלי לחשוב פעמיים, מתנתקים ומחליפים ספק.
בבית הספר לעומת זאת, רוב הסיכויים שאם הילד לא ינעל את עצמו בחדר ויעשה שביתת רעב, הוא ימשיך ללכת לבית הספר. למה? כי חייבים. אין מה לעשות. ככה זה. כולנו עברנו את זה ועכשיו תורם....
אז לא.
הילדים מבלים חלק נכבד מזמן העירות של שנות ילדותם במוסד החינוך. אין שום סיבה שלא נדרוש שאותו מוסד יפעל לכך שהילדים יאהבו וירצו להיכנס בשעריו. אין שום סיבה שלא נרים קול צעקה אם נבחין כי למערכת האחראית על הזמן היקר שילדינו מבלים בה, לא באמת אכפת אם הילדים לא מעוניינים להגיע למוסדותיה. ולבסוף, אין שום סיבה שנמשיך לשלוח את ילדינו לבתי הספר, גם אם יש חוק חינוך חובה, אם מפקיעים מידינו את היכולת להשפיע על סוג החינוך שילדינו מקבלים ואיכותו.
הפרדיגמה הראשונה אותה יש לנפץ היא ש"אין מה לעשות".
הילדים הם באחריותנו לפני הכל, לפני המדינה ולפני מערכת החינוך. הזכות לבחור את התפיסה החינוכית על פיה ילדינו יתחנכו היא זכות בסיסית, שכרגע נמנעת מכל מי שאינו מעוניין לשלוח את ילדיו למערכת החינוך החרדית או הממלכתית-דתית (לבתי הספר הייחודיים המעטים שקיימים בארץ יש רשימות המתנה מייאשות והקמה של בתי ספר חדשים היא משימה כמעט בלתי אפשרית).
החינוך ממשיך להיות בתחתית סולם העדיפויות. תפקיד שר החינוך מאויש כמעט תמיד על ידי אנשים שפוזלים לתפקידים אחרים וזוהי תחנה הכרחית בדרכם (תקווה חדשה בדמות שרת החינוך הנוכחית, אשת חינוך עם תכניות חדשניות ורעיונות מעניינים, התפוגגה מעט כששוב מונה לתפקיד מנכ"ל המשרד אדם מחוץ למערכת, ללא כל זיקה לחינוך). רפורמות מתחילות ונפסקות כל שנה-שנתיים, בעקבות חילופי העומדים בראש המשרד. כל ההחלטות החשובות מוחלטות ללא שיתוף של דרגי השטח הזוטרים – מורים ומנהלים. מעמד המורים נשחק כבר שנים והמייצגים שלהם, ארגוני המורים, הם גופים מושחתים ומיושנים שרק גורמים נזק נוסף. והסיבה היחידה שהדבר הזה יכול להמשיך להתקיים היא כי אנחנו, ההורים, חושבים שאין מה לעשות. שאי אפשר אחרת. שזו רעה שעלינו ללמוד לחיות איתה. 12 שנים וזה יעבור...
השינוי האמיתי יגיע כשהמערכת תבין שיש מספיק הורים שלא מסכימים לקבל את המצב הקיים, ומוכנים לעשות מעשה (כולל הקמת חלופות חדשות) כדי לשנות אותו.
פרדיגמה שנייה – מה זה בכלל בית ספר ובשביל מה צריך אותו?
ראשית – מתי בפעם האחרונה שאלתם את עצמכם את השאלה הזו? מתי בפעם האחרונה, לדעתכם, אנשי החינוך שמלמדים את ילדיכם שאלו את השאלה הזו? והאחראים על המערכת?
זו שאלה שראוי לפתוח איתה כל שנת לימודים. בכל שנה מחדש. ראוי לחקור אותה ולבחון אותה מכל הכיוונים. רצוי לאתגר אותה בכל צורה שאפשר, כולל השמעת הטענה שאולי, בעצם, לא באמת צריך בית ספר.....
הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למוסד חינוכי הוא התקבעות במקום. מערכת חינוך חייבת להיות חדשנית ופורצת דרך, ועל מנת להיות כזו עליה לאתגר את עצמה ואת תפקידה כל העת. אחד הדברים ההרסניים ביותר לתהליכים כאלה הוא אזור נוחות. כל מי שנמצא בתוך מערכת חינוכית חייב להכריח את עצמו להיות כל הזמן במצב של אי נוחות מסוימת. כשמערכת מתאהבת במצב מסוים, כי הוא נוח ונעים, היא מתקבעת. וכשהיא מתקבעת, והעולם ממשיך בתנועתו, היא הופכת להיות לא רלוונטית.
העניין הוא שאחרי שכל מי שצריך לשאול את עצמו את השאלה הזו באמת ישאל אותה, נגיע למצב שבו הרבה אנשים יבינו שאין תשובה אחת נכונה. אז מה עושים?
כנראה ששיח בסוגיה הזו לא יאיץ רק תהליך של צמיחה והתחדשות במערכת, הוא גם ייצור מגוון. באוכלוסייה מגוונת, המכילה קהילות שונות ודרכי חינוך היושבות על קשת רחבה של תפיסות, אין שום סיבה שתהיה מערכת חינוך ממלכתית הומוגנית כמעט לחלוטין. אין שום סיבה שההורים יישארו מחוץ לגדר בית הספר, בתחושה שהמערכת חוששת ממעורבותם ולא מתחשבת במה שחשוב להם.
כתשובה לשאלה ששאלנו בכותרת (מה זה בכלל בית ספר?) – אני מציע מערכת חינוך שמקדמת הקמה של קהילות בית ספריות. קהילות המורכבות מילדים, צוותי חינוך והורים. קהילות מגוונות המקבלות את האופי של מרכיביהן. קהילות שרואות בילדים ובהורים משאבים יקרים שניתן להיעזר בהם בתהליכי הלמידה. קהילות שעונות ביחד, בשיח פתוח, על השאלה "מהו בית ספר?" וכל קהילה בונה את עצמה בהתאם לתשובות שמתקבלות.
פרדיגמה שלישית – "לא באים לבית ספר כדי ליהנות"!
נו, באמת...
אנחנו לא פה כדי לשעשע את הילדים! אנחנו פה כדי ללמד אותם. זה לא גן חובה.
אנחנו מתעסקים בדברים רציניים. קריאה. כתיבה. מתמטיקה... לא באנו לפה כדי לעשות כיף!
אלו אינם משפטים נדירים, למרות שייאמר לזכות המערכת שהיא עושה מאמצים בשנים האחרונות כדי לחדש מעט את שיטות הלמידה, בעיקר בכיתות היסוד. ויחד עם זאת, אני רוצה להציע תפיסה אחרת לגבי תפקידה של מערכת החינוך:
מערכת חינוך שגורמת לתלמידיה לא לאהוב ללמוד נכשלת בתפקידה.
תפקידה המרכזי של מערכת החינוך הוא לייצר פלטפורמה המפתחת ומשמרת חדוות למידה. והדרך היחידה לעשות את זה היא על-ידי בניית מערכת שחשוב לה שהלומדים ירצו לבוא אליה ויאהבו להיות בה. זה לא פינוק! זו לא פשרה! זו מציאות שמכירה בדרך שבה אנחנו, בני האדם, פועלים. התהליכים המשמעותיים ביותר עבורנו הם תהליכים שאנחנו בוחרים להיות חלק מהם. תהליכים שאנחנו מרגישים שיש לנו חלק משמעותי בעיצובם ושמי שמוביל אותם מתעניין בדעותינו וברצונותינו. על אחת כמה וכמה תהליכי חינוך, למידה והקנייה.
מה שאני מציע הוא שינוי סדרי עדיפויות – חדוות למידה לפני הספקים. הקניית מיומנויות לפני הקניית ידע (נעסוק בכך בפרדיגמה הבאה). למידת עומק במקום למידה רוחבית. גילוי עצמי במקום סטנדרט קבוע.
שינוי כזה יאפשר למערכת החינוך לשנות את מטרותיה בהתאם. לשנות את הפרמטרים על פיהם היא בודקת את עצמה. להגדיר מחדש איך נמדדת הצלחתה. כאשר מבינים שהחיבור של הלומד למערכת בה הוא לומד הוא חיוני להצלחת תהליך הלמידה, שתחושת השייכות של לומד - הנובעת מכך שהוא מרגיש משמעותי, שרואים אותו, מקשיבים לו ושיש לו ערך – היא הגורם לכך שהלומד ירצה לקחת חלק בתהליכי הלמידה.... כשמבינים את כל אלה יהיה הרבה יותר פשוט והגיוני לעשות את השינויים הדרושים.
בהמשך לכך נוכל אנחנו, כחברה, לקבל מערכת חינוך שהיא גורם משמעותי בקביעה והובלה של נורמות חברתיות, ערכים ותפיסות עולם. נקבל בתי ספר שהם חלק בלתי נפרד מהקהילות בהן הם פועלים ולומדים מעורבים ויוזמים, כי הם מרגישים שניתנת להם ההזדמנות לקחת חלק.
ולא, זה לא חלום. זה קורה כבר היום... פשוט מעט מדיי.
פרדיגמה רביעית: תכנית הלימודים – מידע שחייבים לדעת
בואו ננסה לפרק לרגע את המושג "תכנית לימודים". רוב ההורים שמגיעים להתעניין בבתי ספר ייחודיים שואלים לגביו. מה עם אותו מידע חיוני שהוחלט עבורנו שילדינו לא יכולים בלעדיו? איך הם ישיגו אותו אם כל מה שביה"ס מתעסק איתו זה לנסות "לראות את הילד"?
כמה עובדות:
1. מחקרים מראים שרובנו זוכרים בבגרותנו כ- 5-7% מהחומר אותו אנחנו לומדים במשך 12 שנות הלימוד במערכת החינוך (במקרה הטוב).
2. יפתיע אולי לגלות שרוב הדברים שאנחנו זוכרים מקושרים אצלנו לחוויות משמעותיות, התנסויות בלתי נשכחות או דמויות נערצות שאנחנו מחברים למידע אליו הן קשורות.
3. תכנית הלימודים משתנה כל הזמן, ולא תמיד (אפילו לא ברוב המקרים) בעקבות תהליכי מחקר, פיתוח והפקת לקחים. היא משתנה בעקבות תהליכים פוליטיים, בעקבות ניסיונות של אנשים בעמדות מפתח להשאיר חותם, בעקבות חילופי תפקידים ועוד ועוד דברים שבשום צורה לא אמורים להשפיע על חינוך ילדינו.
4. הרבה מאוד נושאים באותה תכנית לימודים לא השתנו כבר שנים. רוב אלה שהשתנו לא מצליחים להדביק את קצב השינוי של המציאות, אליה הם אמורים להיות רלוונטיים.
אם נחשוב רגע רק על ארבע העובדות הנ"ל נוכל להסיק שלכל הפחות כדאי לא להתייחס לתכנית הלימודים כאורים ותומים. אם ניקח את זה שלב אחד קדימה אולי אפילו נוכל ללחוש שהרלוונטיות של התכנית הזאת לכל ילדי ישראל היא בעייתית ומוטלת בספק (בטוח שאינה מותאמת בכל המקרים למה שאנחנו, ההורים, היינו רוצים שילדינו ידעו).
אז מה כן? מיומנויות!
אנחנו חיים במציאות שבה זמינות המידע רק הולכת ומשתפרת. היום כל אחד יכול ללמוד מה שהוא רק רוצה בלחיצת אצבע על מסך. המידע כולו נגיש וכל מה נדרש מאיתנו הוא לדעת איך לחפש את המידע ומה לעשות איתו. וזה, בעצם, אמור להגדיר מחדש את תפקידה של מערכת החינוך. לא עוד מורים שמהווים מקור מידע אחד ויחיד אלא מערכת שמספקת אפשרויות לרכוש מיומנויות למידה והתנהלות שמאפשרות ללומד לקחת אחריות, להכיר את עצמו ולנהל את תהליכי הלמידה שלו. וזו המהפכה האמיתית. שינוי מערכת היחסים בין הידע למיומנויות. לא עוד מיומנויות ככלי להשגת ידע, אלא בדיוק להיפך. המיומנויות הן העיקר והידע משמש ככלי להשגתן. מה שמאפשר לפתוח את הדעת ואת הראש לתחומי דעת רבים ומגוונים ולבנות תכניות צמיחה והתפתחות אישיות, המבוססות על אותם תהליכי הקנייה של מיומנויות למידה. זה כבר נעשה במדינות רבות העולם. זה נושא שיש לגביו מחקרים רבים. זה נושא שכבר מתחיל להיות מדובר גם במערכת החינוך שלנו.
אנחנו ההורים, צריכים להבין שיש לנו את הכוח לעשות שינוי, אם רק נפסיק לפחד ממנו.