איך עושים את זה?

למידה נושאית - רציונל

אם נתבונן בממצאיו של פרופ' מיטרה, הידוע בעיקר בזכות ניסוי "החור שבקיר" שערך בשכונת מצוקה בדלהי, הודו,  נוכל לבסס הנחת יסוד עליה מושתתת התפיסה החינוכית של "הבוסתן":

בהינתן המוטיבציה המתאימה, הכלים המתאימים והסביבה המתאימה - יכול כל ילד ללמוד לבד כל דבר. אם כך, הרי שתפקיד בית הספר הינו - לייצר סביבה מתאימה, לזמן כלים מתאימים ולסייע במציאת מוטיבציה מתאימה עבור כל ילד.

שיטות רבות ומגוונות עוסקות כיום בשינוי מודל ההוראה המקובע כפי שאנו מכירים - PBL, למידת עמיתים, כיתה הפוכה, מודל הנבחרת ועוד, אך בעיה אחת ממשיכה להתקיים בכולן: החוסר בהגדרת תפקידו של בית-הספר.

לפי ההגדרה לאורה אנו עובדים מזה זמן רב, הבסיס הוא יצירת סטנדרטיזציה. כך נוצר קו דמיוני המורכב מ'מה צריך ללמוד' ו'מה הרמה המצופה מהילדים בכל גיל'.  קו זה מאפשר למערכת להשוות בין ההישגים והיכולות של התלמידים השונים: מי על הקו, מי מעליו ומי מתחתיו.

הבעיה המרכזית היא, שכך נוצר מצב לא נתפס שבו באופן מובנה ושיטתי, ובכל זמן נתון, מתקיים מספר משמעותי של ילדים שלא עומדים בסטנדרטים!!! לצערנו, המשמעות של "לא לעמוד בסטנדרט" היא, שילדים רבים יוצאים מהמערכת כשהם לא מאמינים בעצמם. הם בטוחים שהם פחות טובים, לא מסוגלים או טיפשים. לתפיסתנו, מצב כזה מהווה ניגוד מוחלט לכל הגדרה של חינוך. מערכת חינוכית לא יכולה לקבל כמצב נתון וידוע מראש שביטחונם העצמי של ילדים "מוקרב" למען שימור השיטה. לא ייתכן שהמערכת לא רואה במצב כזה כישלון מוחלט של השיטה הקיימת!


אם כך, מה הפתרון?

יש לציין כי הפתרון אינו נעוץ בביטול מוחלט של השיטה הקיימת. השיטה הנוכחית מתאימה למספר לא מבוטל של ילדים (והורים). הפתרון, מתחיל ביצירת מגוון חינוכי. מצב כזה יאפשר להורים לבחור בתפיסה החינוכית המתאימה לילדיהם, בשאיפה שכך יצטמצם מספר הילדים ש"הולכים לאיבוד" בתוך המערכת.


נחזור לסוגטה מיטרה ידידנו: כחלק מאותו מגוון, התפיסה החינוכית שאנו מציעים היא תפיסה אשר מבטלת את הסטנדרטיזציה הרוחבית (השוואה בין ילדים), ומתמקדת בתהליכים אישיים התואמים את תחומי העניין, היכולות וקצב ההתקדמות של כל ילדה וילד. את התפיסה הזו ניתן ליישם אך ורק כאשר רואים את הילדים כבני-אדם בעלי רצונות ושאיפות וסומכים עליהם שהם יכולים לקחת אחריות על תהליכי הלמידה של עצמם ולהוביל אותם. הרעיון הוא להפוך את מטרות הלמידה למטרות אישיות שהילדים קובעים לעצמם ולא מטרות שהמערכת קובעת עבורם.


כחלק מיישום תפיסה זו, הלמידה בבית-ספרנו מתקיימת בצורה נושאית ולא דיסציפלינרית. הכוונה היא, שתחומי הדעת השונים (אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה וכו') נלמדים כחלק מפרויקטים בנושאים שונים (זכויות בע"ח, מיזמי תיירות, פעילות אקטיביסטית וכד'). לדוגמה: במסגרת פרויקט להעלאת מודעות ציבורית לשמירה על זכויות בע"ח, ילמדו הילדים כתיבה יצירתית, מדעים בתחומים שונים, ספרות רלוונטית, אומנות, אנגלית, מחשבים ועוד. שיטה זו מאפשרת שני דברים חשובים מאוד:

  1. מוטיבציה ללמידה: תחומי הדעת השונים הופכים להיות "כלים" להשגת מטרות שונות לחלוטין. הילדים יכולים להתחבר לתהליכי הלמידה דרך עולמם הפרטי ולקדם אג'נדות הקרובות ללבם. כאשר המוטיבציה ללמידה מגיעה מהילד, מיומנויות כמו התמדה והשקעה הופכות להיות יעדים אישיים שהילד מציב לעצמו על-מנת להשיג את מטרותיו. 

  2. בחירה: הפרויקטים הנבחרים "רחבים" מספיק על-מנת לאפשר לכל ילד להתחבר אליהם מזווית אחרת. בכל "זווית חיבור" נדרש "סל כלים" אחר, או במילים אחרות - בחירה בתחומי-דעת ומיומנויות רלוונטיים. חלקם נלמדים בקבוצות לימוד וחלקם בלמידה אישית ועצמאית.

חשוב לציין כי התהליך המשלים לשיטת לימוד זו הוא תהליך קביעת המטרות והיעדים. כל ילד (יחד עם איש צוות המשמש כחונכו האישי) קובע לעצמו מטרות ויעדים, הן בתחומי הדעת והן בתחומים אישיים שונים. בעזרתם בונה לעצמו הילד תכנית התקדמות שנתית אישית. תכנית זו מאפשרת לילד להעריך (ולעיתים אף למדוד) את התקדמותו - לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס לעצמו ולמטרות שקבע.

לסיום, ברצוני להזכיר את שלושת העמודים המרכזיים המרכיבים את חזון בית-הספר שלנו, הנמצאים ברקע  העשייה החינוכית שלנו. החזון הוא זה הלוקח את הצעד הנוסף והופך תפיסה חינוכית לשינוי מהותי:

  1. למידה אוטונומית - בהתבסס על דבריו של סוגטה מיטרה, אותם הזכרתי בתחילת דבריי, אנו מעוניינים שהלומדים בבית-הספר יובילו את תהליכי הלמידה של עצמם, ולא יהיו תלויים בשום גורם חיצוני על-מנת לקיימם. אנו רואים את תפקידנו לאפשר זאת ע"י סביבה תומכת, זימון הזדמנויות מגוונות וסיוע ברכישת מיומנויות רלוונטיות.

  2. תהליך למידה מתקיים במקום בו האדם מרגיש בטוח ואוהב להיות בו. זהו יעד מרכזי עבורנו - שהילדים יאהבו לבוא לביה"ס. זהו אינו תוצר לוואי. המצב הזה אינו מתקיים כי "כיף כל הזמן", כי "לא עושים כלום" או בעזרת מתחם לימודים חדשני ומאובזר. מצב כזה הוא תולדה של תחושת שייכות חיובית ובריאה של הלומד לקהילת בית-הספר ולמטרותיה. 

  3. כפי שכבר ציינתי - מערכת חינוכית לא יכולה להרשות לעצמה אפילו ילד אחד שבסיום התהליך ירגיש שהוא לא מסוגל, פחות טוב, לא יודע או חסר יכולות - כתוצאה מהצורה בה המערכת פועלת. מטרה עליונה היא לכל מערכת חינוכית, לבנות עצמה בצורה שתבנה את ביטחונו העצמי של כל ילד, תפתח את יכולותיו האישיות ותאפשר לו לגלות ולפתח את הדברים שהוא טוב בהם (בלי לייצר "היררכיה של מיומנויות וידע").

 

כל הדברים שציינתי אינם תאורטיים. הם מעשיים והם קורים יום-יום במגוון בתי-ספר, כולל אצלנו ב"בוסתן".

בואו להכיר, להבין ולפעול

להרשמה ליום הפתוח