איך עושים את זה?

לפי ההגדרה לאורה אנו עובדים מזה זמן רב, הבסיס הוא יצירת סטנדרטיזציה. כך נוצר קו דמיוני המורכב מ'מה צריך ללמוד' ו'מה הרמה המצופה מהילדים בכל גיל'.  קו זה מאפשר למערכת להשוות בין ההישגים והיכולות של התלמידים השונים: מי על הקו, מי מעליו ומי מתחתיו.

הבעיה המרכזית היא, שכך נוצר מצב לא נתפס שבו באופן מובנה ושיטתי, ובכל זמן נתון, מתקיים מספר משמעותי של ילדים שלא עומדים בסטנדרטים!!! לצערנו, המשמעות של "לא לעמוד בסטנדרט" היא, שילדים רבים יוצאים מהמערכת כשהם לא מאמינים בעצמם. הם בטוחים שהם פחות טובים, לא מסוגלים או טיפשים. לתפיסתנו, מצב כזה מהווה ניגוד מוחלט לכל הגדרה של חינוך. מערכת חינוכית לא יכולה לקבל כמצב נתון וידוע מראש שביטחונם העצמי של ילדים "מוקרב" למען שימור השיטה. לא ייתכן שהמערכת לא רואה במצב כזה כישלון מוחלט של השיטה הקיימת!

אם כך, מה הפתרון?

יש לציין כי הפתרון אינו נעוץ בביטול מוחלט של השיטה הקיימת. השיטה הנוכחית מתאימה למספר לא מבוטל של ילדים (והורים). הפתרון, מתחיל ביצירת מגוון חינוכי. מצב כזה יאפשר להורים לבחור בתפיסה החינוכית המתאימה לילדיהם, בשאיפה שכך יצטמצם מספר הילדים ש"הולכים לאיבוד" בתוך המערכת.

נחזור לסוגטה מיטרה ידידנו: כחלק מאותו מגוון, התפיסה החינוכית שאנו מציעים היא תפיסה אשר מבטלת את הסטנדרטיזציה הרוחבית (השוואה בין ילדים), ומתמקדת בתהליכים אישיים התואמים את תחומי העניין, היכולות וקצב ההתקדמות של כל ילדה וילד. את התפיסה הזו ניתן ליישם אך ורק כאשר רואים את הילדים כבני-אדם בעלי רצונות ושאיפות וסומכים עליהם שהם יכולים לקחת אחריות על תהליכי הלמידה של עצמם ולהוביל אותם. הרעיון הוא להפוך את מטרות הלמידה למטרות אישיות שהילדים קובעים לעצמם ולא מטרות שהמערכת קובעת עבורם.

כחלק מיישום תפיסה זו, הלמידה בבית-ספרנו מתקיימת בצורה נושאית ולא דיסציפלינרית. הכוונה היא, שתחומי הדעת השונים (אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה וכו') נלמדים כחלק מפרויקטים בנושאים שונים (זכויות בע"ח, מיזמי תיירות, פעילות אקטיביסטית וכד'). לדוגמה: במסגרת פרויקט להעלאת מודעות ציבורית לשמירה על זכויות בע"ח, ילמדו הילדים כתיבה יצירתית, מדעים בתחומים שונים, ספרות רלוונטית, אומנות, אנגלית, מחשבים ועוד. שיטה זו מאפשרת שני דברים חשובים מאוד:

​

1. מוטיבציה ללמידה: תחומי הדעת השונים הופכים להיות "כלים" להשגת מטרות שונות לחלוטין. הילדים יכולים להתחבר לתהליכי הלמידה דרך עולמם הפרטי ולקדם אג'נדות הקרובות ללבם. כאשר המוטיבציה ללמידה מגיעה מהילד, מיומנויות כמו התמדה והשקעה הופכות להיות יעדים אישיים שהילד מציב לעצמו על-מנת להשיג את מטרותיו. 

2. בחירה: הפרויקטים הנבחרים "רחבים" מספיק על-מנת לאפשר לכל ילד להתחבר אליהם מזווית אחרת. בכל "זווית חיבור" נדרש "סל כלים" אחר, או במילים אחרות - בחירה בתחומי-דעת ומיומנויות רלוונטיים. חלקם נלמדים בקבוצות לימוד וחלקם בלמידה אישית ועצמאית.

​

חשוב לציין כי התהליך המשלים לשיטת לימוד זו הוא תהליך קביעת המטרות והיעדים. כל ילד (יחד עם איש צוות המשמש כחונכו האישי) קובע לעצמו מטרות ויעדים, הן בתחומי הדעת והן בתחומים אישיים שונים. בעזרתם בונה לעצמו הילד תכנית התקדמות שנתית אישית. תכנית זו מאפשרת לילד להעריך (ולעיתים אף למדוד) את התקדמותו - לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס לעצמו ולמטרות שקבע.​

​